רילוקיישן הוא אתגר שמטלטל את העולם החיצוני והפנימי של כל בני המשפחה. כמו כל שינוי, היכולת של כל אחד מבני המשפחה להתמודד איתו תלויה בניסיון החיים של כל אחד, במשאבים הפנימיים שלו ובתמיכה של שאר בני המשפחה. אך מה עושים כשאחד מבני המשפחה לא מסתגל? כיצד יודעים שזה יותר מדי? שהנזק עולה על התועלת? מתי צריך לשקול לחזור והאם זה בכלל שווה את הסיכון??? ננסה לעשות קצת סדר בדברים.

קשה אין רק בלחם

שינוי קיצוני כמו רילוקיישן טומן בחובו קושי לכל הנוגעים בדבר. נקודה. מקטן ועד גדול. משפחות שונות נבדלות במידת ה"שמרנות" שלהן בנוגע לשינויים ולאתגור ילדיהם, ובמובן הזה, משפחה שמאד רגישה לשינויים, שאינה רוצה לטלטל את המערכת ושאינה רוצה להביא על עצמה ועל חבריה אתגר חדש וקושי חדש (דבר שהוא מאד לגיטימי ומובן)- לא צריכה לצאת לרילוקיישן. זו אמירה מאד נחרצת, אבל אני עומדת מאחוריה כי חשוב להבין שברילוקיישן צפוי קושי שאי אפשר לדלג עליו ושצריך להיות מוכנים להביא אותו על עצמכם עם כל ההשלכות הנוגעות בדבר. כמובן שלאחר שעוברים את הקושי ניתן להפיק דברים נפלאים, אבל זה לוקח זמן ולפעמים גם הרבה דמעות.

 באופן ספציפי, משפחות שצריכות לשקול היטב האם לטלטל את המערכת הן משפחות בהן אחד מבני המשפחה או המשפחה כולה עברו משבר בשנים האחרונות. למשפחה או לאדם שרק התאושש ממשבר אין בהכרח כוחות ומשאבים להתמודד עם שינויים חדשים.

עם זאת, גם כאשר המצב הראשוני מאפשר יציאה לרילוקיישן, הקושי של החדשים הראשונים, שהוא צפוי ונורמלי, עשוי לעיתים להתפתח למצב משברי כרוני או למצב נפשי שמצריך היערכות מחדש.

אז היכן עובר הגבול בין קושי הגיוני לבין מצב מדאיג?

מה ההבדל בין קושי למשבר?

מה שמבדיל בין קושי נורמטיבי לבין משבר שמצריך התייחסות אחרת הן שתי שאלות (הנכונות גם לגבי ילדים וגם לגבי מבוגרים):

1. ?האם האדם עושה ניסיונות להתמודד עם הקושי
2. ? האם ההרגשה הסובייקטיבית של האדם הולכת ומשתפרת

גם כאשר אנו מזהים שלאחד מבני המשפחה קשה במיוחד, עלינו לבחון האם נראה שהוא החל לגייס יכולות התמודדות והסתגלות:

אם מדובר בילד נבדוק האם הוא מנסה להכיר את הסביבה מחוץ לבית? לסדר את החדר החדש? לטעום דברים חדשים? לצד שאלה זו נבחן גם האם הרגשתו בהדרגה הולכת ומשתפרת.

אם ככל שחולפים השבועות נראה שהמצוקה קטנה ושהכוחות המופעלים להסתגלות הולכים וגדלים- אנחנו בכיוון טוב.

אך חשוב מאד לזכור: אי אפשר להכריח מישהו לגייס כוחות או להסתגל או להנות אם זה לא בא מתוכו.

חשוב מאד לעודד, לחזק, לאפשר, לתמוך אבל לא להכריח ולא להכתיב לאחר את ההרגשה שהוא "אמור" להרגיש . הדבר האחרון שצריך ילד או מבוגר שסובל בסיטואציה זה שסובביו יגידו לו שהוא אמור לשמוח או "לזרום", "להשתחרר" וכדומה.

 

סימנים מדאיגים שמחייבים התייחסות מיידית!

אם מישהו מבני המשפחה מראה את הסימנים הבאים ללא שיפור ניכר במשך שבוע –שבוע וחצי, ייתכן שהוא נכנס למצב נפשי שמסכן אותו ויש להשיג לו בהקדם סיוע:

*שינוי קיצוני בתיאבון (אכילת יתר או חוסר תיאבון יוצא דופן).

 *קשיי שינה  (שינה מרובה יחסית לעצמו או חוסר שינה).

*בכי רב.

 * תחושת יאוש ופסימיות קיצונית ("שום דבר לא שווה", "הכל חסר טעם")

*ירידה בערך העצמי ("אני מרגיש פתאום כמו אפס").

*תנודות קיצוניות במצב הרוח (מעברים חדים בין שמחה ואופוריה לבין סערה ודכדוך).

*בילבול לא אופייני (אומר דברים ללא הקשר ברור, מערבב בין מציאות לדמיון).

*תוקפנות מילולית או פיסית שאינה אופיינית.

*הסתגרות שאינה חולפת.

*מחשבות אובדניות או רצון לפגיעה עצמית.

בנקודה זו ארצה להדגיש משהו מאד קשה ומאד חשוב:

אף אדם לא מת מזה ששאלו אותו אם הוא חושב לפגוע בעצמו, אך יש הרבה שמתו כי לא שאלו אותם.

אתם רוצים לדעת אם המחשבה הזו עוברת לילד שלכם או לבן הזוג שלכם בראש בעת משבר. הדרך היחידה לדעת את זה היא לשאול אותם ולבקש שאם המחשבה הזו אי פעם עולה- שלא יהססו להגיד לכם כדי שתפתרו את ההרגשה הזו ביחד. זה מאד חשוב, כי הרבה אנשים מבצעים מעשה נואש כי הם מעולם לא תודרכו מה לעשות אם המחשבה הזו צצה בראשם.

עזרה מקצועית

אם אתם מתרשמים שקיים מצב של סיכון מיידי למישהו מיקיריכם (סיכון שיפגע באופן פיסי בעצמו או באחרים), עליכם לפנות בהקדם לרופא, רצוי פסיכיאטר ואם לא מוצאים באופן מיידי- אז פשוט לפנות לחדר המיון בבית החולים המקומי.

אך רוב המקרים אינם כה קיצוניים. מרבית המקרים בהם הקושי גולש לו למשבר מתרחשים בהדרגה ויכולים להיפתר בצורה טובה מאד באמצעות טיפול פסיכולוגי, זוגי או הדרכת הורים אם מדובר בילד קטן . בנקודה זו עומדות בפניכם 3 אפשרויות:

האפשרות הראשונה היא לקבל טיפול מפסיכולוג מקומי שאינו דובר עברית.

אפשרות זו היא הנגישה ביותר אך היא פחות מומלצת כי בטיפול פסיכולוגי ובפרט בטיפול שסובב סביב עקירה מסביבתכם הטבעית- השפה והדמיון במנטליות ממנה אתם מגיעים הם קריטיים ליצירת קרבה והבנה.

האפשרות השנייה היא לפנות לפסיכולוג דובר עברית הנמצא במקום מגוריכם.

 זו אפשרות טובה מאד למעט שתי הסתייגויות: הראשונה היא שככל הנראה מספר הפסיכולוגים שתוכלו לבחור מתוכם יהיה מאד מצומצם ולא בהכרח תוכלו לבחור את הגישה הטיפולית המתאימה לכם ביותר, וההסתייגות השנייה היא שאם מדובר בקהילה ישראלית קטנה- תצטרכו לבדוק שזה מתאים לשני הצדדים ולא יוצר מצבים לא נעימים בעת פעילויות של הקהילה.

אפשרות שלישית היא לפנות לטיפול פסיכולוגי בסקייפ (בשיחות וידאו), בעברית.

אמצעי טיפולי זה צבר תאוצה בשנים האחרונות בעולם, ומחקרים רבים הראו שהוא יעיל כמו טיפול רגיל ואף יותר (תוצאותיו נשמרות לאורך זמן רב יותר מטיפול רגיל). לישראל הוא הגיע רק בשנים האחרונות אך כבר משרת אלפי ישראלים בעולם שהיו זקוקים ליד מושטת ברגע קשה כדי לחצות נהר גועש מבלי לוותר על המשך המסע שלהם. היתרונות של הטיפול הפסיכולוגי בשיחות וידאו ברורים: הוא מאפשר לשוחח בעברית עם איש מקצוע שמכיר את המנטליות שלך, הטיפול גמיש יותר מבחינת השעות ולא מצריך נסיעה והוא זול יותר מטיפול פנים אל פנים. החיסרון שאנשים חוששים ממנו הוא היעדר מגע אנושי לכאורה, אך דווקא חשש זה מתפוגג לאחר כמה דקות של שיחה, והתחושה היא בדרך כלל מאד מאד קרובה וטובה. חסרונות מרכזיים לתפיסתי בטיפול בשיחות וידאו הם: הצורך למצוא מקום שקט בבית שיש בו מספיק פרטיות כדי לדבר מכל הלב (לא קל כשיש ילדים בבית או דירה קטנה), קיים קושי לקיים טיפול כזה עבור ילדים מאד צעירים (כי הטיפול בהם בדרך כלל הנו מבוסס משחק) ואם מדובר במקרה המצריך בדיקה פסיכיאטרית או רפואית- לא ניתן לקיים אותה בצורה מלאה דרך שיחות הוידאו.

גילוי נאות הוא שלכאורה אני לא אוביקטיבית כי הקמתי את טיפול קרוב.  אך גילוי נאות נוסף הוא שההקמה של המיזם התבססה על כך שלפני כמה שנים חברה מאד טובה שלי נכנסה לדיכאון קשה בעת לימודים בחו"ל, לימודים שהיא השקיעה בהם הרבה מאד שנים. לאחר שקיעה אל תהום הדיכאון היא פשוט עזבה הכל וחזרה לארץ וזה היה מחיר כבד מאד לשלם עבור משהו שיכול היה להיפתר אחרת. התחלתי לטפל כך כי ידעתי שזה נחוץ ולשמחתי גיליתי שזה עובד.

ואם זה לא עובד?

ישנם מקרים בהם כל הניסיונות לטפל ולחזק לא צולחים, ושמעתי על מקרים בהם אחד מבני המשפחה לא הצליח להתאושש ולהתאקלם, והמשפחה החליטה לחזור לארץ או אפילו להתפצל ולחזור לארץ בהרכב חלקי. אם ההחלטה על רילוקיישן היא קשה אז ההחלטה להפסיקו מוקדם מהצפוי היא קשה כפליים. כאשר שוקלים אותה, חשוב להעריך בצורה טובה האם הסיבה למשבר ולקושי של בן המשפחה היא אכן תוצאה של הרילוקיישן ואיננה מצב שהיה קורה בכל מקרה ואולי ימשיך גם בארץ.

אם מקבלים החלטה כזו חשוב לקבל אותה בלב שלם ולא לשים על בן המשפחה הסובל תחושה שהוא אכזב, הרס או הפריע כי תחושה כזו עשויה ללוותו כל החיים וליצור מטען משפחתי כבד.

הן ההחלטה לצאת לרילוקיישן והן ההחלטה להפסיק אותו תלויות בתפיסת העולם של ראשי המשפחה בנוגע לאתגר, לקושי ולנקודת האיזון העדינה ביניהם. משפחה אחת לא רוצה להביא על עצמה קושי מראש ותמנע מיציאה לרילוקיישן מתוך חשש ליצור איום על המצב הטוב הקיים, ומשפחה אחרת דוגלת בכך שקושי הוא מחשל ושאם לא מסתכנים לא מרוויחים ותקפוץ על הזדמנות לרילוקיישן במדינת עולם שלישי.

הדבר החשוב הוא לזכור שלא כל בני המשפחה זהים מבחינת היכולות והמשאבים שלהם, וחשוב לכבד הן את יכולות ההתמודדות והן הרגשות של כל אחד מבני המשפחה גם אם אלה שונים מהמצופה ומצריכים יותר תמיכה, חיזוק וסבלנות.

פורסם לראשונה בתאריך 22.12.2013 באתר BRB  תיכף נשוב