סוגי המעברים לחו"ל שהיו שכיחים בעבר

במשך שנים רבות, עד לשנות ה 90 לערך, הכירה החברה הישראלית שלושה סוגים עיקריים של מעבר לחו"ל: 

1. מעבר לצורך לימודים – מעבר זמני, לרוב ללימודי רפואה במזרח אירופה, 
2. מעבר לצורך זוגיות – פעמים רבות היכרות שנוצרה בטיול אחרי הצבא והמשיכה,
3. מעבר לצורך הקמת עסק או חיפוש עבודה בחו"ל.
   מי שעזבו לצמיתות נקראו במשך תקופות ארוכות בשמות גנאי כגון "נפולת נמושות" או באופן אלגנטי יותר: "יורדים", מושג המחזיק בתוכו משהו מהיחס של ישראל להגירה, שכן אפילו המונח עצמו  בו משתמשים כדי לתאר את המעבר לארץ אחרת מדגיש את ישראל, המקום ממנו "יורדים", ולא את היעד – המקום אליו מגיעים. 

סוגים חדשים של מעבר לחו"ל בעשורים האחרונים ובפרט בשנים האחרונות – האם כולם אותו הדבר?

בעשורים האחרונים, המצב שונה בתכלית. מקומות עבודה גלובליים החלו להציע לעובדיהם רילוקיישן מטעם למספר שנים, אנשים רבים עושים דוקטורט או פוסט דוקטורט בחו"ל, משפחות רבות טסות לטיול של כמה חדשים או שנים סביב העולם, בשל שינוי בחוקים אנשים רבים הוציאו דרכונים אירופאים ורוצים להתנסות במגורים בחו"ל למשך תקופה, ועוד. 

בשנות ההפיכה המשפטית ובפרט לאחר שבעה באוקטובר, החלו מעברים מסוג שונה אל מחוץ לישראל. אנשים רבים קבלו החלטה פתאומית לעבור לארץ אחרת או להקדים מעבר שהיה מתוכנן לשנים הבאות בשל חשש מהמצב הפוליטי והבטחוני או כי מצאו את עצמם מתמודדים עם טראומה קשה או עם פינוי מבתיהם. אנשים אלה, ופעמים רבות משפחות אלה, ומצאו את עצמם במציאות חיים חדשה ללא הכנה מספקת, ועם לב שבור על מה שקורה במדינה שהשאירו מאחור.

מתוך ניסיונינו ב'טיפול קרוב' בעבודה עם ישראלים בעולם מזה 13 שנים אנו יכולים להעיד שיש התמודדויות דומות בין סוגי מעבר שונים: הפרידה, המפגש עם תרבות חדשה, הסתגלות הילדים למסגרות, הגעגועים וערעור תחושת השייכות. כל אלה מופיעים כמעט בכל מעבר, בין אם כרילוקיישן מטעם העבודה ובין אם ביציאה להרפתקאה. 

עם זאת – הנסיבות הרחבות יותר של המעבר מכתיבות התמודדויות נפשיות אחרות, שהן שונות מאד בין סוגי מעבר שונים. 

כיצד נסיבות המעבר משפיעות על ההתמודדות ומה כדאי לשאול את עצמנו?

כפי שצוין, נסיבות המעבר הן גורם מכריע בקביעת אופי החוויה הרגשית, החברתית והמעשית של האדם או המשפחה. בעוד שרילוקיישן מתוכנן במסגרת עבודה מספק לרוב רשת ביטחון כלכלית, תמיכה מקצועית והכנה מראש, מעבר שנעשה מתוך מצוקה – בין אם כתוצאה מאי-יציבות פוליטית, מלחמה או טראומה – טומן בחובו אתגרים אחרים לחלוטין: תחושת תלישות, קושי בגיבוש זהות במקום החדש, חוסר ודאות והיעדר הכנה מספקת.

לפני קבלת עצות מאחרים או השוואה לסיפורים של אנשים אחרים, כדאי לשאול את עצמנו:

• מה היו הנסיבות שהובילו אותי להחלטה לעבור? האם זה היה תהליך ארוך ומתוכנן או החלטה חפוזה בעקבות אירועים חיצוניים?
• איזה צרכים רגשיים יש לי ביחס למעבר? האם אני זקוק לתחושת ביטחון ויציבות, או דווקא לחיפוש משמעות חדשה, הרפתקאות ותנועה?
• האם אני בוחר או נאלץ? האם אני מרגיש שאני עושה את הצעד ובונה חיים חדשים מתוך בחירה, או שאני נמצא במצב הישרדותי או במצב של חוסר ברירה?
• האם אני תופס את המעבר כמעבר סופי או זמני? האם החלטתי להגר? האם אני נוסע לפרק זמן ידוע מראש? האם השאלה הזו עדיין פתוחה עבורי?
• מה אני משאיר מאחור? האם אני משאיר מאחורי משפחה קרובה, קריירה מצליחה, קהילה שאני מחובר אליה וכו', או שאני עוזב בתחושה שכל מני אספקטים בחיי בישראל לא צלחו, ושאין לי הרבה למה להתגעגע?
• באיזה הרכב זוגי/משפחתי אני עובר? 
• האם לי או למישהו ממשפחתי יש צרכים או קשיים מיוחדים? האם ישנה התמודדות רפואית או רגשית בקרב אחד מבני משפחתי, שתצריך מענה מקצועי במדינת היעד?

אז עם מי כדאי להתייעץ סביב קבלת ההחלטה או לקראת המעבר?

פעמים רבות אנשים ששוקלים לעבור לחו"ל מתייעצים עם אחרים שכבר עברו לאותו אזור מגורים בניסיון להעריך את החוויה שצפוייה להם ואת הכדאיות של הצעד.
חשוב לזכור שהשוואה כזו עשוייה להטעות, מפני שנסיבות המעבר של כל אדם (כפי שנגזרות מהשאלות הנ"ל) – תהיינה בעלות השפעה מכרעת על החוויה, לעיתים יותר מאשר היעד עצמו.
מידע טכני על שכונות, בירוקרטיה וכו' יכול אם כן לסייע בהיבטים רבים, אך חשוב לא פחות לחפש היכרות ותמיכה בקרב אנשים שנסיבות המעבר שלהם היו דומות לאלו שלכם – כפי שחידדתם לעצמכם על פי השאלות הנ"ל.

לסיכום, רילוקיישן אינו רק מעבר גיאוגרפי – הוא תהליך נפשי עמוק המושפע מהסיבה שבגללה עזבנו ומהאופן שבו המהלך נעשה. ככל שנבין טוב יותר את המניעים שלנו ואת ההשלכות של הנסיבות בהן עזבנו, כך נוכל ליצור לעצמנו מערכת תמיכה רלוונטית של אנשים שעברו בנסיבות דומות, לנווט את עצמנו באופן מודע יותר ולבנות לעצמנו קרקע יציבה גם מחוץ לישראל.