יחסי אמהות בנות בזמן מעבר
מה קורה ליחסים של אימהות ובנות בוגרות בזמן רילוקיישן

ידוע כי לאימהות ובנות בוגרות, יש יכולת מופלאה להפוך במהירות הבזק מחברות קרובות לאויבות זועמות. מסתבר שאפילו יבשות שמפרידות ביניהן ומגורים באזורי זמן שונים לא מסייעים להפחית את הכעס,  הפגיע­וּת והתסכול על כך שמי שלכאורה אמורה לעמוד לצידך – גורמת לך כל כך הרבה צער וכאב.

לצופה מן הצד, זו נראית  כרוניקה של פיצוץ ידוע מראש, ואכן,  פעמים רבות קרובי המשפחה האחרים  יכולים לזהות את המוקש ואת ההתלקחות המתקרבת. למרבה הצער דווקא הסובלות עצמן, האמהות והבנות, אינן מצליחות להימנע מנפילה חוזרת אל אותו בור מוכר.  אם כך, מדוע זה קורה? מה אפשר לעשות כדי למנוע זאת? ואיך כל זה קשור דווקא לרילוקיישן?

חוקרת נפלאה בשם דבורה טאנן, אשר חקרה יחסי אמהות ובנות במשך שנים, גלתה שבנות בוגרות חשות שאמן מבקרת אותן בתדירות גבוהה, בעוד שאמהותתיהן מרגישות שהבנות מרחיקות אותן מעליהן בתוקפנות וללא סיבה כשהן רק רוצות לעזור. תיאור שכיח של בנות בוגרות כלפי אמהותיהן הוא: “אמא שלי תמיד רואה בי רק את הפגמים” ותיאור מוכר של אמהותיהן הוא : “ליד ביתי אני צריכה ממש ללכת  על ביצים, אחרת היא תוקפת אותי”. למי זה נשמע מוכר?

בספר המצויין בעל השם המשעשע “ככה את יוצאת מהבית?” , מציינת טאנן שבתרבות שלנו, נשים נמדדות קודם כל על פי התפקוד האימהי שלהן (ולא על פי תפקודן המקצועי, הזוגי וכדומה). הכוונה היא לא רק לאופן בו הן מתפקדות כמהות אלא למידה שבה הן לכאורה גדלו את ילדיהן להיות “מוצלחים”.
לפיכך, אמהות רבות חשות (גם אם הן לא מודות בכך) צורך תמידי לשפר, לבקר ו”לתקן” את ילדיהן. אם כך, מדוע זה מורגש יותר מול בנותיהן? כיוון שאימהות גם הן בעצמן נשים, יש להן  מטבע הדברים הרבה יותר דעות בנוגע לאיך בנותיהן צריכות להיראות ולהתנהג מאשר בנוגע לבניהן. באופן ספציפי יותר, צריך להבין שכל בחירה שהבת בוחרת בנוגע לחייה שלה, יכולה להישפט על ידי האם כדומה או שונה לבחירות שלה ולעורר תחושה של “ביתי עושה בחירות דומות לשלי כלומר היא מעריכה אותי” או לחילופין “ביתי עושה בחירות שונות משלי כלומר – היא לא מעריכה את הבחירות שאני עושה”. מעניין לדעת  ששלושת הנושאים שאימהות ובנות מתווכחות עליהם הכי הרבה הם: שיער, בגדים ומשקל גוף.

הנושאים הללו הם נושאים “נשיים” באופן מובהק, ויש טווח רחב מאד ואישי מאד של טעם לגביהם. באופן טבעי, סביר שהטעם של בת בבגדים יהיה שונה מאד מהטעם של אמה בבגדים, אך פער זה צורם לאם ונחווה כחוויה מרחיקה, יותר מאשר הפער בין הלבוש שלה ללבוש של בניה. אם כן, אנו מבינים שלאימהות יש הרבה ביקורת על בנותיהן. עוד הסבר לביקורת זו היא העובדה שעד גיל מסוים לאם הייתה שליטה כמעט מלאה על המאפיינים ההתנהגותיים והחיצוניים של בתה. סביב גיל ההתבגרות השליטה על תחומים אלה בחיי הבת הופקעה מידיה. ומדוע זו סיבה למריבה? התשובה טמונה בגילוי נוסף של טאנן, הקשור לאופן שבו אימהות נוטות להעביר ביקורת על בנותיהן.  נראה כי אימהות נוטות לעשות מאמץ מגושם להסוות את הביקורתיות שלהן כדי לא לפגוע, אך דווקא מאמץ זה מביא לכך שהביקורת עוברת מתחת לפני השטח באופן לא רשמי, בלי אפשרות לנהל דיאלוג. כאשר ביקורת מגיעה בצורה סמויה כזו, היא מביאה לעוצמות רגשיות גבוהות.

Grandma_and_horror (1)

לדוגמא: נעמה, בת 32, סובלת מעודף משקל ומתקשה למצוא בן זוג. אמה חושבת מזה זמן רב שעליה לרדת במשקל. כיוון שאינה רוצה להגיד זאת באופן ישיר על מנת שלא לפגוע, היא מנסה להעביר את המסר באופן עקיף: “נעמה! רציתי לספר לך שהבת של נירה ירדה מאד יפה במשקל! היא פתאום נהנית עכשיו לקנות לעצמה בגדים והיא אפילו יוצאת עם בחור חדש”. עיניה של נעמה מתמלאות בדמעות והיא יוצאת מהחדר בסערה.
מה בדיוק קרה כאן?  מתוך הקושי של האם להגיד את הדברים באופן ישיר כך שנעמה תוכל להתייחס אליהם, האם מכניסה את הנושא לשיחה באופן שלא משאיר לנעמה דרך להסביר את עצמה או להגן על עצמה, כי הדברים לכאורה לא נאמרו לגביה.

כיצד משפיע הרילוקיישן על יחסים אלה? על מנת לענות על שאלה חשובה זו יש להבין שגם הדחף של האם לתת לבתה ביקורת וגם הפגיעוּת של הבת מול הביקורת נובעים ממשאלה של שני הצדדים להיות בקרבה מאד גדולה זו לזו, קרבה בה יש דמיון, הסכמה, שיתוף, פרגון וקבלה. הנטייה לתת ביקורת כאמור נובעת מתחושה של האם שהבת היא חלק ממנה,  והיא מקווה לסייע לה להשתפר כדי להפוך לטובה יותר ואולי אפילו כדי להידמות לה. הבת מאידך נפגעת מאד  כי המשאלה הגדולה ביותר שלה היא לשמוע מאמה את המסר: “אני רוצה להיות קרובה אלייך בדיוק כפי שאת”.

מתוך נקודה  זו ניתן להבין מדוע הרילוקיישן, המאיים על תחושת קרבה, מעצים הן את נטיית האם למתוח בקורת והן את נטיית הבת להיפגע מתוך תחושה שדווקא עכשיו  כשהיא רחוקה, היא זקוקה לאישור ותמיכה ולא לביקורת.

מה יכולות לעשות אמהות על מנת לשפר את המצב?
מאמץ מרכזי שאימהות יכולות לעשות על מנת להפחית מקרים שכאלה, הוא להכיר ולהודות בביקורת שיש להן כלפי בנותיהן, ולבחור באחת משתי אפשרויות: להגיד אותה באופן ישיר או לא להגיד אותה בכלל.  ביקורת שנאמרת באופן ישיר היא לא תמיד נעימה, אך ניתן להתמודד טוב יותר ובאופן פחות טעון מאשר עם ביקורת שמגיעה באופן סמוי.

מה יכולות לעשות בנות על מנת לשפר את המצב?  מאמץ שבנות יכולות לעשות למען מטרה זו, הוא לזהות את הנושאים לגביהם מתעוררת הביקורת עליהן, ולבחור האם לדבר עליהם באופן ישיר מיוזמתן ולתת לאמא תשובה כלשהי שתניח את דעתה, או להימנע מדיבור על הנושאים הרגישים ואף לבקש באופן ישיר שלא להעלות נושאים מסוימים.

מה עוד יכול לסייע בשבירת המעגל הזה? מתוך ליווי תהליכים של אימהות ובנות למדנו, שהמפתח הוא  לשים על השולחן את הרצון לקרבה ואת החשש לאבד אותה. הדרך הטובה ביותר לפתוח את לבו של הצד השני היא לומר בכנות את מה שלכאורה ברור מאליו אך אף פעם לא מספיק ברור: “אני אוהבת אותך ואני רוצה להיות קרובה אלייך”.

 בנוסף לכך, חשוב שכל אחת תהיה מוכנה לבדוק עם השנייה מה הדרך המדוייקת בה היא זקוקה להרגיש את הקרבה. מופלא בעיני כמה אי הבנות נובעות מכך ששני צדדים לא ביררו זה עם זה מה כל אחד צריך. ישנן אימהות  שהעובדה שהבת תתקשר בשבת בבוקר תגרום להן להרגיש רציפות וקרבה, ויש בנות שזקוקות לשמוע מאמא שלהן משפט מחזק בתחום מסויים כמו: “למרות שעדיין לא מצאת חברים במקום החדש- אני יודעת שאת אהובה על אנשים ומאמינה שתמצאי לך חברים בקרוב” ולמרות שזה מרגיש מלאכותי, בדרך כלל כשהאם מבינה את חשיבות החיזוק- היא מוכנה לעשות את המאמץ ולחזק את בתה בשמחה בנקודה הרגישה. בנות רבות שואלות: “אבל אם אני אמרתי לה להגיד את זה, מה זה שווה?”. התשובה שלי כאן היא: אם את מוכנה להגיד לאמך מה עושה לך טוב, והיא בוחרת לתת לך את זה- הרי שאכפת לה ממך והיא אוהבת אותך שזה בדיוק מה שרצית להרגיש מלכתחילה.

בשנים האחרונות מספר רב של אימהות ובנות בוגרות מבינות שהקשר שלהן הוא דבר יקר ערך, ופונות לסיוע מקצועי כדי לשפר את היחסים ביניהן גם כאשר הן מצויות ביבשות שונות. מניסיוננו, התוצאות יכולות להיות מאד מספקות, מרגשות ומשמעותיות לשני הצדדים ולאורך שנים.