קהילה על הספה: פסיכולוג אונליין לקהילות ישראליות בתפוצות

אומרים כי "טוב שכן קרוב מאח רחוק". הדבר נכון במיוחד כשחיים במדינה אחרת.

עבור מאות אלפי ישראלים החיים בחו"ל, הקהילה הישראלית מקבלת משמעות מרכזית בחיי היומיום ובייחוד בחגים ובאירועי חיים מיוחדים. מחקרים מראים כי בעבור מהגרים, לקהילה תפקיד חשוב בהגנה על בריאותם הנפשית ואפילו הפיסית של חבריה והדבר נכון במיוחד כאשר הקהילה היא קהילת מהגרים במדינה זרה.
ישנן קהילות הפועלות באופן מסודר ומארגנות מפגשים, חוגים, שבט צופים, חוגגות חגים משותפים וכו'. מאידך ישנן קהילות בהן אין פעילות מוסדרת אך קיימת פעמים רבות חברות, ערבות הדדית ותמיכה בין משפחות ישראליות. המשך קריאה…

איך לנצל את הרילוקיישן ללימודים, שינוי קריירה או הפיכת תחביב להכנסה

אחד הקשיים המרכזיים במעבר לחו"ל הוא כמובן ההיבט התעסוקתי. היבט זה נוח וקל עבור האדם שבגינו הרילוקיישן מתקיים, אך עבור בן או בת הזוג פעמים רבות המצב הפוך בתכלית. בן או בת הזוג נעקרים מעבודתם, חייהם ומשפחתם הרחבה ועוברים לסביבה חדשה שבה אין בהכרח ערך להישגיהם המקצועיים הקודמים. במדינות רבות קשה להשיג אשרות עבודה, וגם אם ניתן להשיג, ישנם מקצועות שדורשים הסמכה מקומית (כמו תחומים טיפוליים, תחום המשפטים וכדומה).

פער זה בין שני בני הזוג עשוי ליצור מתחים ואף להביא לסיום עגום של הרילוקיישן. מה שברצוני להציע יכול להרגיז ברגע הראשון. אין דבר יותר מעצבן מאשר אדם שבא ואומר לנו שהסבל שלנו הוא למעשה הזדמנות למשהו חדש וטוב יותר. ובכל זאת אני הולכת להגיד לכם שהקטיעה הפתאומית הזו ברצף הקריירה שלכם הוא הזדמנות אדירה. למה אני אומרת את זה למרות שזה מרגיז? כי ברילוקיישן  זה פשוט מוכח כנכון פעם אחר פעם, בניגוד לתחומים רבים בהם המשפט הזה נשאר רק מרגיז אך ריק מתוכן אמיתי. אז נצא לדרך ואני מקווה שבסופה תכעסו עלי פחות.

לימודים במוסד מקומי

המשך קריאה…

מה קורה ליחסים של אימהות ובנות בוגרות בזמן רילוקיישן

ידוע כי לאימהות ובנות בוגרות, יש יכולת מופלאה להפוך במהירות הבזק מחברות קרובות לאויבות זועמות. מסתבר שאפילו יבשות שמפרידות ביניהן ומגורים באזורי זמן שונים לא מסייעים להפחית את הכעס,  הפגיע­וּת והתסכול על כך שמי שלכאורה אמורה לעמוד לצידך – גורמת לך כל כך הרבה צער וכאב.

לצופה מן הצד, זו נראית  כרוניקה של פיצוץ ידוע מראש, ואכן,  פעמים רבות קרובי המשפחה האחרים  יכולים לזהות את המוקש ואת ההתלקחות המתקרבת. למרבה הצער דווקא הסובלות עצמן, האמהות והבנות, אינן מצליחות להימנע מנפילה חוזרת אל אותו בור מוכר.  אם כך, מדוע זה קורה? מה אפשר לעשות כדי למנוע זאת? ואיך כל זה קשור דווקא לרילוקיישן?

חוקרת נפלאה בשם דבורה טאנן, אשר חקרה יחסי אמהות ובנות במשך שנים, גלתה שבנות בוגרות חשות שאמן מבקרת אותן בתדירות גבוהה, בעוד שאמהותתיהן מרגישות שהבנות מרחיקות אותן מעליהן בתוקפנות וללא סיבה כשהן רק רוצות לעזור. תיאור שכיח של בנות בוגרות כלפי אמהותיהן הוא: "אמא שלי תמיד רואה בי רק את הפגמים" ותיאור מוכר של אמהותיהן הוא : "ליד ביתי אני צריכה ממש ללכת  על ביצים, אחרת היא תוקפת אותי". למי זה נשמע מוכר?

בספר המצויין בעל השם המשעשע "ככה את יוצאת מהבית?" , מציינת טאנן שבתרבות שלנו, נשים נמדדות קודם כל על פי התפקוד האימהי שלהן (ולא על פי תפקודן המקצועי, הזוגי וכדומה). הכוונה היא לא רק לאופן בו הן מתפקדות כמהות אלא למידה שבה הן לכאורה גדלו את ילדיהן להיות "מוצלחים".
לפיכך, אמהות רבות חשות (גם אם הן לא מודות בכך) צורך תמידי לשפר, לבקר ו"לתקן" את ילדיהן. אם כך, מדוע זה מורגש יותר מול בנותיהן? כיוון שאימהות גם הן בעצמן נשים, יש להן  מטבע הדברים הרבה יותר דעות בנוגע לאיך בנותיהן צריכות להיראות ולהתנהג מאשר בנוגע לבניהן. באופן ספציפי יותר, צריך להבין שכל בחירה שהבת בוחרת בנוגע לחייה שלה, יכולה להישפט על ידי האם כדומה או שונה לבחירות שלה ולעורר תחושה של "ביתי עושה בחירות דומות לשלי כלומר היא מעריכה אותי" או לחילופין "ביתי עושה בחירות שונות משלי כלומר – היא לא מעריכה את הבחירות שאני עושה". מעניין לדעת  ששלושת הנושאים שאימהות ובנות מתווכחות עליהם הכי הרבה הם: שיער, בגדים ומשקל גוף.

המשך קריאה…

משברילוקיישן – על משברים בזמן רילוקיישן

 רילוקיישן הוא אתגר שמטלטל את העולם החיצוני והפנימי של כל בני המשפחה. כמו כל שינוי, היכולת של כל אחד מבני המשפחה להתמודד איתו תלויה בניסיון החיים של כל אחד, במשאבים הפנימיים שלו ובתמיכה של שאר בני המשפחה. אך מה עושים כשאחד מבני המשפחה לא מסתגל? כיצד יודעים שזה יותר מדי? שהנזק עולה על התועלת? מתי צריך לשקול לחזור והאם זה בכלל שווה את הסיכון??? ננסה לעשות קצת סדר בדברים.

קשה אין רק בלחם

שינוי קיצוני כמו רילוקיישן טומן בחובו קושי לכל הנוגעים בדבר. נקודה. מקטן ועד גדול. משפחות שונות נבדלות במידת ה"שמרנות" שלהן בנוגע לשינויים ולאתגור ילדיהם, ובמובן הזה, משפחה שמאד רגישה לשינויים, שאינה רוצה לטלטל את המערכת ושאינה רוצה להביא על עצמה ועל חבריה אתגר חדש וקושי חדש (דבר שהוא מאד לגיטימי ומובן)- לא צריכה לצאת לרילוקיישן. זו אמירה מאד נחרצת, אבל אני עומדת מאחוריה כי חשוב להבין שברילוקיישן צפוי קושי שאי אפשר לדלג עליו ושצריך להיות מוכנים להביא אותו על עצמכם עם כל ההשלכות הנוגעות בדבר. כמובן שלאחר שעוברים את הקושי ניתן להפיק דברים נפלאים, אבל זה לוקח זמן ולפעמים גם הרבה דמעות.

 באופן ספציפי, משפחות שצריכות לשקול היטב האם לטלטל את המערכת הן משפחות בהן אחד מבני המשפחה או המשפחה כולה עברו משבר בשנים האחרונות. למשפחה או לאדם שרק התאושש ממשבר אין בהכרח כוחות ומשאבים להתמודד עם שינויים חדשים.

עם זאת, גם כאשר המצב הראשוני מאפשר יציאה לרילוקיישן, הקושי של החדשים הראשונים, שהוא צפוי ונורמלי, עשוי לעיתים להתפתח למצב משברי כרוני או למצב נפשי שמצריך היערכות מחדש.

אז היכן עובר הגבול בין קושי הגיוני לבין מצב מדאיג?

המשך קריאה…