רבות נכתב על האתגרים הזוגיים בעת רילוקיישן ובפרט על הסוערים בהם: ניגודי אינטרסים, מתחים ופיצוצים. פחות נכתב על אויב שקט וסמוי המאיים על כל זוגיות ארוכת טווח ובפרט בעת רילוקיישן: אויב ושמו שעמום.

זוגות רבים שנמצאים יחד שנים ארוכות, מרגישים את הבלתי נמנע לכאורה: מה שהיה מרגש, חדש ומיוחד, הופך לרגיל, שגרתי ומשעמם. בעת רילוקיישן, עשויה להתרחש הקצנה פתאומית ומבהילה בתחושה הזו. שני אנשים שבארץ חיו חיים מלאים ולעיתים בקושי מצאו זמן לבלות זה עם זה , מוצאים את עצמם לפתע יחד באינטנסיביות גדולה יותר, ללא משפחה וחברים לשם גיוון. קרבה זו מספקת תמיכה חשובה אך היא עשויה גם לעורר תחושות של התרגלות והיעדר ריגוש.

העיסוק בדעיכה זו והתסכול סביבה אינם חדשים ואינם אופייניים רק לרילוקיישן ובעשרות השנים האחרונות הם מהווים נושא לשיחות בין חברות, לתכניות טלוויזיה, לכתבות בעיתונים ולספרי עזרה עצמית להצלת הזוגיות. 

אז אם התופעה כל כך נפוצה, כיצד לא עדיין נמצא לה פתרון? ובכן, חוקרים ופסיכולוגים רבים עסקו בשנים האחרונות בתופעת דעיכת התשוקה במערכות יחסים, ורובם הגיעו לניסוח דומה: לנו כבני אדם, יש צרכים שונים וסותרים. יש לנו צורך בביטחון, בוודאות, ביציבות, במוכר ובידוע, ומצד שני יש לנו צורך בחידושים, בהתרגשות, במסתורין ובהפתעות. אין צורך להיות חוקר או פסיכולוג על מנת להבחין ששתי קבוצות צרכים אלה הנן סותרות במהותן. נשאלת השאלה: אם שתי קבוצות צרכים אלה כה סותרות, כיצד קורה שאנו מנסים לתת להן מענה דווקא בתוך זוגיות, והאם זה אפשרי. 

סטיבן מיטשל, פסיכואנליטיקאי מודרני, עונה על השאלה הזו בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד?". מיטשל טוען טענה מעניינת: כולנו אנשים בעלי הרבה צדדים ופנים. למעשה, עמוק בתוכינו אני יודעים שגם בן הזוג שלנו הנו בר חלוף, יכול להשתנות, להתחרט או פשוט למות. ידיעה זו הנה מבהילה ואינה מאפשרת לנו לשמר את תחושת הביטחון והיציבות או למעשה את אשליית הביטחון והיציבות. כנגד חשש זה, אנו למעשה מקבעים את בן הזוג במחשבתנו כחד-גוני, מוכר וצפוי, וכך מבטלים את הפחד מפני המציאות בה בן הזוג אינו צפוי כלל. 

כמובן שהתייחסות אל בן הזוג כאל צפוי ומשעמם גם מניבה תגובות צפויות ומשעממות ממנו ובמובן הזה אנו מקבלים חיזוק לתחושה הזו. עובדה עגומה היא שאנשים רבים רואים שבן הזוג שנפרדו ממנו, פורח לפתע בזוגיות אחרת ועובר בדיוק את השינוי שהם ייחלו לו וחשבו שהוא בלתי אפשרי- בתוך מערכת היחסים החדשה. תופעה זו קשורה לכך שהעיניים בהן אנו מתבוננים על בן הזוג אינן רק תוצאה של המצב אלא גם הסיבה למצב. אנו מסתכלים על מישהו כמשעמם ומקבלים ממנו תגובות משעממות. אנו מסתכלים על משהו כמרענן ומקבלים ממנו תגובות מרעננות. 

חוקרת התשוקה אסתר פרל, הוסיפה רבדים נוספים להתבוננות בתופעה זו. פרל מספרת שבראיונות בהם שאלה אנשים מתי הם חשים תשוקה לבני זוגם היו תשובות מאד דומות בכל העולם: "כשבן הזוג שלי נסע לכמה ימים", "כשהיא עסוקה מאד במשהו שהיא נהנית ממנו", "כשהוא מרצה/מופיע על במה". באופן מעניין, את התשוקה הרבה ביותר אנשים מרגישים לבני זוגם, כאשר קיים מרחק כלשהו שמאפשר להם להפעיל את הדמיון, להרגיש כמיהה, להחיות ולקרב אליהם את בן הזוג בתוך מחשבתם שלהם. 

באופן כללי מדגישה פרל שהיכולת לחשוק באחר גם בתוך סיטואציה מינית, קשורה ביכולת של האדם להיות נפרד, להיכנס זמן מה לתוך עצמו, למחשבות שלו, לתחושות שלו ולפנטזיות שלו. 

התמקדות מלאה בבן הזוג אינה מאפשרת את המרחב הפנימי שיש בו גם מקום לדמיון ולפנטזיה, בדומה לזה שמרגיש אדם שבת זוגתו טסה לחופשה והוא חש את הרצון בקרבה אליה. שימו לב שמדובר כאן בסוג של הפרדה זמנית שיכולה להתבצע גם על ידי כניסה לעולם פנימי ולוא דווקא מצריכה יציאה מהבית או חופשה של ממש ודגש זה חשוב שבעתיים לזוגות ברילוקיישן החוששים מהאינטנסיביות הפיסית. הבשורה אם כן היא שניתן לאוורר אותה על ידי מחשבה או התפנות לעיסוק כמו קריאה ואלה מתאפשרים כמובן גם כששוהים באותו בית.

לסיכום: כדי להמשיך להרגיש תשוקה לאורך זמן, עלינו לתת לאחר את הסיכוי להפתיע בכך שלא נצפה שישעמם אותנו, ולהרשות לעצמנו להתכנס בתוך עצמנו ולהתנתק מדי פעם מבן הזוג כדי לחזור אליו מחדש מופתעים ומתגעגעים. 

נשמח לסייע לכם בחיזוק נקודות אלה בתהליך זוגי ממוקד באווירה חיובית.

פורסם לראשונה בתאריך 6.6.2013 באתר BRB תיכף נשוב.