ידוע כי לאימהות ובנות בוגרות, יש יכולת מופלאה להפוך במהירות הבזק מחברות קרובות לאויבות זועמות. מסתבר שאפילו יבשות שמפרידות ביניהן ומגורים באזורי זמן שונים לא מסייעים להפחית את הכעס, הפגיעוּת והתסכול על כך שמי שלכאורה אמורה לעמוד לצידך – גורמת לך כל כך הרבה צער וכאב.
לצופה מן הצד, זו נראית כרוניקה של פיצוץ ידוע מראש, ואכן, פעמים רבות קרובי המשפחה האחרים יכולים לזהות את המוקש ואת ההתלקחות המתקרבת. למרבה הצער דווקא הסובלות עצמן, האמהות והבנות, אינן מצליחות להימנע מנפילה חוזרת אל אותו בור מוכר. אם כך, מדוע זה קורה? מה אפשר לעשות כדי למנוע זאת? ואיך כל זה קשור דווקא לרילוקיישן?
חוקרת נפלאה בשם דבורה טאנן, אשר חקרה יחסי אמהות ובנות במשך שנים, גלתה שבנות בוגרות חשות שאמן מבקרת אותן בתדירות גבוהה, בעוד שאמהותתיהן מרגישות שהבנות מרחיקות אותן מעליהן בתוקפנות וללא סיבה כשהן רק רוצות לעזור. תיאור שכיח של בנות בוגרות כלפי אמהותיהן הוא: "אמא שלי תמיד רואה בי רק את הפגמים" ותיאור מוכר של אמהותיהן הוא : "ליד ביתי אני צריכה ממש ללכת על ביצים, אחרת היא תוקפת אותי". למי זה נשמע מוכר?
בספר המצויין בעל השם המשעשע "ככה את יוצאת מהבית?" , מציינת טאנן שבתרבות שלנו, נשים נמדדות קודם כל על פי התפקוד האימהי שלהן (ולא על פי תפקודן המקצועי, הזוגי וכדומה). הכוונה היא לא רק לאופן בו הן מתפקדות כמהות אלא למידה שבה הן לכאורה גדלו את ילדיהן להיות "מוצלחים".
לפיכך, אמהות רבות חשות (גם אם הן לא מודות בכך) צורך תמידי לשפר, לבקר ו"לתקן" את ילדיהן. אם כך, מדוע זה מורגש יותר מול בנותיהן? כיוון שאימהות גם הן בעצמן נשים, יש להן מטבע הדברים הרבה יותר דעות בנוגע לאיך בנותיהן צריכות להיראות ולהתנהג מאשר בנוגע לבניהן. באופן ספציפי יותר, צריך להבין שכל בחירה שהבת בוחרת בנוגע לחייה שלה, יכולה להישפט על ידי האם כדומה או שונה לבחירות שלה ולעורר תחושה של "ביתי עושה בחירות דומות לשלי כלומר היא מעריכה אותי" או לחילופין "ביתי עושה בחירות שונות משלי כלומר – היא לא מעריכה את הבחירות שאני עושה". מעניין לדעת ששלושת הנושאים שאימהות ובנות מתווכחות עליהם הכי הרבה הם: שיער, בגדים ומשקל גוף.
המשך קריאה…
